צילום: סיון איל

א

פְּרָחִים עַל הַגּוּף / סופיה גנדלמן

 

צָעַקְתִּי לָעוֹלָם

וְהוּא הֵבִיא לִי עוֹרְבִים

שֶׁיִּצְעֲקוּ לִי בַּחֲזָרָה

שְׁלִיחֵי הָאֵל.

 

חַיִּים חֲדָשִׁים נוֹלָדִים בַּשָּׂדֶה,

חַיִּים שֶׁל אָבִיב.

אֲנִי עוֹד מְפַחֶדֶת לָגַעַת,

אֲנִי עוֹד שְׁכָבוֹת עַל גַּבֵּי שְׁכָבוֹת שֶׁל בַּדִּים,

עֵירֹם הוּא עֲדַיִן חֲלוֹם

מָתוֹק בְּכָל הַמּוּבָנִים.

אֲנִי רוֹצָה לִבְרֹא

 

מָה מְשַׁנּוֹת הַמִּלִּים וְטֹהַר הֲיוֹפִי כְּשֶׁהַכֹּל הוּא רַק סִפּוּק זְמַנִּי אֲפִלּוּ רִגְעִי תְּנוּעוֹת קְצָרוֹת זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי

מַצְלִיחָה לְהוֹצִיא רָצִיתִי לִפֹּל לְתוֹךְ הַשָּׂדֶה לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכוֹ אֲרֻכּוֹת אֲבָל גִּלִּיתִי הֲמוֹן קִינִים שֶׁל צְרָעוֹת

וּפִתְאוֹם הִרְגַּשְׁתִּי לֹא בְּנוֹחַ הִרְגַּשְׁתִּי פּוֹלֶשֶׁת זָרָה

אֲנִי תָּמִיד רְעֵבָה

אמנית: סופיה גנדלמן

מֵעַל לְעָווּרְתָא / לוני מונקה

 

מֵעַל לִכְפָר מוּאָר הֵיטֵב

     כִּתְמֵי כּוֹכָב שׁוֹקְטִים

צוֹפִים תַּחְתָּם אַךְ לֹא שׁוֹמְעִים

     קוֹלוֹת נִפּוּץ עוֹלִים

שֶׁל זִקּוּקִים־־אוֹתָם

     פִּרְצֵי־אֵשׁ־וְאוֹר נוֹצְצִים

הַחוֹגְגִים אֶת סוֹף 

     שְׁנַת הַלִּמּוּדִים

 

תרגם מאנגלית: איתמר גריילסאמר

אמן: הלל בן-זאב

אמנית: עדן דגני

אמנית: עדן דגני

מִשְׁפָּטִים שֶׁל חֵרוּת / איתמר גריילסאמר

 

הַכֹּל חֵרוּת

הָאִשָּׁה חֵרוּת

הָאֲדָמָה חֵרוּת

וְהַיֶּלֶד חֵרוּת.

הָאוֹר חֵרוּת

הָרָמָה חֵרוּת

הַיַּלְדָּה חֵרוּת.

הַכֹּל חֵרוּת.

הָאַכְזָבָה הִיא חֵרוּת

הָעֲנִישָׁה הִיא חֵרוּת

הָעֲיֵפוּת הִיא חֵרוּת.

הַכֹּל חָרוּת.

וְגַם הַכַּעַס הוּא חֵרוּת.

וְגַם הָרָצוֹן הוּא חֵרוּת.

וְגַם הַיָּגוֹן הוּא חֵרוּת.

וְגַם הָאוֹר הַשָּׁחֹר יוֹתֵר הוּא חֵרוּת.

וְגַם הַשֶּׁמֶשׁ הַבּוֹקַעַת מִמֵּךְ – חֵרוּת.

וְגַם הַקֹּר הָרוֹוֵחַ מִמֵּךְ – חֵרוּת.

וְהַשֹּׁנִי הֶעָמֹק שֶׁלְּךָ הוּא חֵרוּת.

וְהָאָבוֹת הֵם חֵרוּת.

וְהָאֲהָבוֹת הֵם חֵרוּת.

וְהָאֲנָשִׁים הֵם חֵרוּת.

הַכֹּל חֵרוּת.

גַּם הַנְּשָׁמוֹת הִיא חֵרוּת.

וְהַגְּדִילִים בַּבָּשָׂר חֵרוּת

וְהַיְּלָלוֹת בְּמַאֲסַר חֵרוּת

וְהָאִמָּא עִם הַסַּהַר: חֵרוּת.

וְגַם הָאוּטוֹפְּיָה הִיא חֵרוּת

וְהַדְרָמָה הִיא חֵרוּת

וְהַקַּיִץ הוּא חֵרוּת.

וְהַמַּיִם הֵם חֵרוּת.

וְהָרֵיחַ הוּא חֵרוּת.

וְהַיַּיִן הוּא חֵרוּת.

וְהַזַּיִן הוּא חֵרוּת.

וְהַתֹּפֶת

וְהַמָּוֶת

וְהָאָרֶץ

וְהַדָּת

וְהַטֵּרוּף

אֵלֶּה לֹא

חורף נפלא לפירות יער / ניסי פלאי

כמו אש בשדה קוצים הבדידות מאכלת את קיבתי. 

 

ניסיתי בננות, גויאבות, אוכמניות – כל הדברים האלה שממליצים עליהם במגזינים לבריאות וחיטוב, אבל דבר לא מעביר את הכאב. ניסיתי את הבננות, הגויאבות, האוכמניות, ועוד רבים אחרים, שלא אעלה על הכתב, מפאת כבודי, מועט ככל שנותר.

אפשר לומר שנולדתי מתישהו בין השנים 1650 ל1990, שהיה לי שיער יפה, כבר בלידה, בלונדיני ועבות, תווי פנים נאים במיוחד וקיבה קטנה להפליא. בעניין הקיבה ניתן לומר, כפי שמצוין במסמכים הרפואיים הרבים מספור, שחותמתו הרשמית של 'ד"ר הילפרייך' מוטבעת בתחתיתם, באדום בוהק וסמכותי, שיכולת תכולתה לא עלתה על זה של גרגר אורז ביומי הראשון, והגיעה לגודל של ביצת תרנגולת רק בגיל שנה בערך. לפי הספרות הרפואית המקובלת, ביום הראשון אחרי הלידה על גודל הקיבה להיות כשל דובדבן. ביום השלישי בגודלו של כדור פינג-פונג, אחרי שבוע בגודל של משמש ובגיל חודש כבר בגודל של ביצת תרנגולת גדולה. ובכן, קיבתי לא ממשה את הציפיות ממנה, אבל בשאר הפרמטרים הייתי די בסדר. עיני היו תכולות, עמוד השדרה ישר, הכל די סימטרי. רק הקיבה הארורה, זה כל מה שהטריד אותי. 

 

כשהייתי בן שתים-עשרה מצאתי את עצמי באמצע שדה קוצים עמוס לעייפה. השנה הייתה כבר מתישהו באמצע המאה העשרים, פחות או יותר, והייתי איפשהו בחלקה הצפון-מזרחי של פולין, ביערותיה העבותים הידועים לשמצה, נדמה לי שהיה זה בביאליסטוק. עצמי התמוגג מהשמש החמה שליטפה את גופו במלוא אורה וחומה. הוא אבה לשמש הזו זה זמן רב, מאחר ובמקום שממנו בא כמעט לא זרחה השמש כל השנה, ובמיוחד בתקופה הזו של השנה. הוא הוציא מכיס פנימי נסתר-למחצה במעילו  סיגריה ארוכה והכניסה לפיו. החפיסה ממנה הוא משה אותה יותר מוקדם באותו יום הייתה שייכת לאביו, 'ספורט' היה שמה המסחרי, והם יוצרו במפעלי החברה הממשלתית לטבק בקרקוב. אחר הוציא חפיסת גפרורים שוודים והצית את המקל הקטן. הוא שאף את העשן הסמיך עמוק לריאותיו, שכמו קיבתו, היו די קטנות, ומיד נשף החוצה. הוא השתעל כמה פעמים אבל המשיך לעשן עד שסיים את הסיגריה. 

 

אחר זרק אותה בשדה, נשכב על האדמה, ונרדם. 

 

כשהייתי בן שבע-עשרה רצו לגייס אותי לצבא הפולני במזרח, 

Armia Polska na Wschodzie. היה זה יולי 1941, את זה משום

מה אני זוכר במדויק, ארמייה אנדרסה הגולה החליט שהוא רוצה

להלחם בנאצים, והקים צבא, שנקרא בשמו: צבא אנדרס. אמרתי להם

שילכו לחפש באחוריים של אמא שלהם. כלומר, זה מה שרציתי לומר,

בפועל רק העמדתי פני סכיזופרן וחמקתי מהם לתמיד.

 

בעודי שכוב מחוסר הכרה בשדה, אם משינה או כבר מהרעלה, השנה היא בערך 1939, היום הראשון של ספטמבר. עשן סמיך ממלא את האוויר, וקרני שמש קטנות חודרות בקושי דרכו, מאירות ברכות באפלולית. בדרך כלל הייתי מתחיל ללמוד בזמן הזה בערך, אבל שמעתי שהגרמנים באים לביקור ארוך ואין לי כל כך רצון שיתעללו בי כדוגמא ליהודי העלוב שאני. על אף שאני חייב להודות שאני די יפה, ואני אפילו לא בטוח שרואים שאני יהודי. אני שומע צעקות בגרמנית, ואז צעקות בפולנית, אבל לא מבין דבר. 

 

כשאני מתעורר להבות רמות בוערות סביבי, גיצים באדום וכתום וצהוב ושחור מתעופפים במחול מהפנט. צבעם נע, לפי גלגל הצבעים המוזיקלי של ניוטון, בין רה למי, מפה לסול, ואז שוב סול ורה ומי ומי והם ממשיכים להתערבב בהרמוניה מושלמת. אני נזכר במנגינה מוכרת. אחרי רגע אני מאבד את הכרתי שוב. 

 

כשהתעוררתי, הייתי בתוך צדפה. ניסיתי למשות את גופי החוצה, אבל לא הצלחתי לזוז כלל. לפתע יד חזקה לפתה את הצדפה ושלפה אותי ממנה. הסתכלתי מעלה. היה זה אבי. אני עצמי הייתי תינוק, ולא הצלחתי להגיד את כל הדברים שרציתי להגיד. אבי סימן לי בידו להיות בשקט, ואז הניח אותי על מיטה רחבה לצד אישה שישנה שינה עמוקה. ידעתי מיד, זו אימי. הצלחתי לשלוח את ידי וליפפתי אותה סביב גופה של אימי, שהיה חם. אבי נשכב מצידי השני, ושוב נרדמתי.

 

התעוררתי שוב, והסתכלתי סביבי. הייתי עדיין באותו מקום שבו היה שדה

הקוצים, רק שהפעם היה זה שדה תותים. קטפתי כמה אדומים ועסיסיים במיוחד,

שערבו לחיכי מאוד. פי וסביבתו התמלאו באדום מתוק, וריקדתי עם לשוני

בשקיקה. מצאתי את היציאה ברגע, והלכתי על הדרך המסומנת זמן מה.

לבסוף הגעתי לעיירה קטנה, ובה כנסייה.

 

נכנסתי לכנסייה, ועליתי לעליית הגג, דרך מדרגות העץ הצדדיות. ליד הפעמון הזהוב חיכה לי מתיאס, כפי שציפיתי. נשקתי לו ארוכות, ממלא את פניו באדום תותי חמצמץ. סיפרתי לו שאני עוזב לכוכב בננה, והוא רק חייך ברחמים. בערב ארזתי גויאבה ואוכמניות, ועליתי על הספינה שלי. אף אחד לא שמע ממני עוד. 

 

בעוד אני שוכב על הספינה שלי, משתזף באורה של איזו שמש, בטח כבר לא זאת של שביל החלב, מרתה מגישה לי עוד קוקטייל ג'ין וקוקוס. אני מודה לה מקרב ליבי, ונרדם. עוד חלום רץ בראשי. אני כבר לא יכול לברוח מזה. 

אמנית: אור סספורטס

אמנית: אור סספורטס